ציור שציירה בכישרון ורגישות הציירת סיגל מילר
בת 22 במותה.
בתם של דוד (ז״ל) ורחל מן. הצעירה מ-5 אחיות.
נולדה ב-19/2/2001 וגדלה בעיר נתיבות.
נערה מלאת חיים, קרן שמש יפה ומוכשרת.
בורכה בקול מדהים ובכשרון משחק. אהבה לשיר מאז שלמדה לדבר ושרה בכל הזדמנות שהיתה לה. הופיעה בהצגות תאטרון.
אהבה מאוד שקיעות ובכל יום היתה מסדרת את הלו״ז שלה לוודא שחלילה לא תפספס את השקיעה ובכל מקום שהיתה בו היתה מוצאת את הנקודה הכי טובה להתבונן בה.
היתה מוקפת בחברים ואהובה כל כך, אהבה לחיות ולצחוק, לשמוע מוסיקת רוק כבד ולטייל בעולם. אהבה את החיים וחיה אותם בעוצמה.
ומעל הכל, עמית אהבה לעזור לאנשים ולהציל חיים.
כשהיתה בת 10 אביה האהוב חלה בסרטן.
לעמית ולאביה היה קשר חזק ומיוחד במינו, מלא באהבה, חום וקירבה.
במשך כ-4 שנים היא ראתה את הצוות הרפואי מטפל בו כשהיה במסגרת הוספיס בית וזה היווה עבורה השראה לעזור, להקל, לטפל בחולים ופצועים ככל שתוכל.
עבורה, השאלה ״מה ארצה להיות כשאגדל״ לא היתה קיימת.
אביה נפטר כשהיתה בת 14, ועמית החלה להתנדב במד״א מיד. היתה משאילה ספרי רפואה מהספריה העירונית ולומדת וחוקרת בלי סוף. בהמשך יצאה לקורס חובשים וכשהגיעה לגיל 18 יצאה לקורס פרמדיקים. היא כל כך שמחה שקיבלה את התואר ״פרמדיקית״ ראתה במקצוע כשליחות וקידשה את החיים.
היא תכננה להתחיל לימודי רפואה- תכנית שלא תתממש לעולם.
לאורך השנים, במסגרת התנדבותה במד״א, עמית הצילה חיים רבים וסייעה למאות אנשים והכי אהבה ליילד נשים ולסייע להביא חיים חדשים לעולם.
כשנה וחצי לפני מותה החלה לעבוד כפרמדיקית בקיבוץ בארי וחודשיים לפני מותה קיבלה תפקיד מדריכה ראשית בקורס פרמדיקים במרחב נגב, באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע. המדריכה הראשית הכי צעירה בישראל. עילוי.
בשבת ה-7/10/23, חג שמחת תורה, עמית היתה במשמרת בדירתה בקיבוץ בארי והתעוררה יחד עם בן זוגה בשעה 6:30 לשמע אזעקות צבע אדום ולירי הטילים.
היא היתה יכולה ליסוע לנתיבות עם בן זוגה שיצא מהקיבוץ וביקש ממנה לבוא איתו כי מסוכן והיא סירבה ואמרה ש״דווקא כי מסוכן פה אני צריכה להישאר״.
היא יכלה להישאר בממ״ד בדירתה בקיבוץ ולהינצל (בדיעבד התברר שמחבלים לא הגיעו לדירתה והיא נותרה ללא פגע) אבל ברגע ששמעה יריות והבינה שיש פצועים- עמית, בהיותה עמית- מיד תפסה את תיק הפרמדיק שלה ורצה למרפאה ללא היסוס.
היא הגיעה למרפאת השיניים של הקיבוץ (לשם הגיעו הפצועים הראשונים), טיפלה בפצועים, יחד עם רופא ואחות שהיו שם ועוד 2 אנשי כיתת כוננות של הקיבוץ שהיו עם נשק והגנו על המרפאה.
הם היו נצורים במרפאה משעה 07:00 עד שעה 14:15. מעל 7 שעות בהן עמית טיפלה בפצועים ועלתה שוב ושוב בקשר מול מד״א, התחננה לעזרה וחילוץ עבור הפצועים ועדכנה במקצועיות על מצבם הרפואי. אף אחד לא הגיע.
עמית שמרה על קור רוח. למרות התופת והאימה, היא נשארה נאמנה לעצמה.
2 חברי כיתת הכוננות הדפו מחבלים רבים והגנו על המרפאה והנמצאים בה. במשך כל הזמן הם שמעו מבחוץ את היריות, ההפצצות והצעקות והריחו את עשן שריפות הבתים.
כך הצליחו להחזיק מעמד עד שנגמרה להם התחמושת והמחבלים התחילו לזרוק רימונים למרפאה.
לשמחתנו, 2 פצועים שרדו וסיפרו לנו כיצד עמית סייעה להם והצילה את חייהם- גם כשנגמר לה הציוד הרפואי, היא ליטפה אותם, דיברה איתם, הגישה להם מים ועודדה אותם.
במקום הכי חשוך היא היתה אור גדול, שמרה על חמלה, אנושיות ונתינה.
בשעה 13:50 כתבה למשפחתה שהמחבלים חזרו למרפאה ונגמרה התחמושת, היא כתבה שהפעם הם לא ישרדו ושהיא אוהבת אותם. וכתבה צוואה בקבוצת הוואטסאפ המשפחתית: ״בבקשה תהיו חזקים אם משהו יקרה לי״.
בשיחה האחרונה בשעה 14:13 סיפרה בבכי שהמחבלים ירו בה ברגליים ושרצחו את כל השאר. זו השיחה האחרונה שהיתה איתה.
אח״כ סיפרו לנו קצינים שמצאו את גופתה שבתושיה מדהימה היא עשתה לעצמה חוסם עורקים ברגל שמאל, בתקווה ונסיון לשרוד.
אך המחבלים חזרו וירו לה בראש. במרפאה. במדי פרמדיק. עם כפפות טיפול על הידיים.
עמית נרצחה במרפאה יחד עם הרופא ד״ר דניאל לוי ו-2 אנשי כיתת הכוננות- שחר צמח ז״ל ואיתן חדד ז״ל.
יהי זכרם של הגיבורים האלה ברוך לעד.
עמית נקברה בנתיבות כעבור יומיים וחצי, ליד הקבר של אביה האהוב.
עמית קידשה את החיים ונלחמה בגבורה על חיי הפצועים ועל חייה עד לרגעיה האחרונים.
חייה של עמית הסתיימו אך שמה, גבורתה ועוז ליבה ימשיכו להדהד לדורי דורות, היא תיזכר כמי שהקריבה את חייה כדי להציל אחרים.
