הגעתי לאמנות בהתגנבות דרך הדלת האחורית, ללא השכלה, דרך סקרנות למדע וטבע, במסע אוטודידקטי רחב, כדחף להבנת מקומי ביקום המוזר, היפהפה והמפחיד הזה.
ב2016 אחרי אילוף כלבים וחינוך הגיל הרך התחלתי לשחק בחומרים, שם מצאתי תיקון גדול – בין הנדסה למדע למשחק, יצירה ופוטנציאל. שם זחלתי ממאורת ארנב אחת לבאה, כמו שקפצתי מהרפתקאה לאסון כל חיי, עד שנתקלתי בתצורות ליכטנברג – שבירת חומר ממבודד אל תוך מוליך בהלם חשמלי. אני עובד בעיקר עם עצים מהרחוב, עצמות ועור.
היופי המרהיב של הפרקטלים שנולדו בזרימה הפנטו אותי, אבל כל מה שראיתי באינטרנט היה אנשים שעושים "מה שיוצא – אני מרוצה". אני לעומת זאת, רציתי לאלף את הברק, לרתום אותו למרותי.
וכך התחייבתי להרפתקאה אחת גדולה. כבר כמעט עשור חלף מאז הניסוי הראשון, שהפך לתחביב, שהפך לאובססיה, שהוליד מדיה חדשה ומאיים להפוך למקצוע.
את עבודותי הראשונות הצגתי על קירות פאבים ובתי קפה, בתקופת הגילויים הראשונים בה פיתחתי טכניקת שליטה בהגבלת שטח פעולה. לאחר מכן טיילתי מאתיופיה לדרום אפריקה, ושם עשיתי בארטרים של אומנות עבור שהייה. בתקופה זו פיתחתי הבנה של כיווניות בזרימת דפוסים, והצלחתי באמת לצייר מה שאני רוצה.
לאחר שחזרתי, הצגתי במדרחובים ופסטיבלים, ושם התחלתי ללמוד לשחרר, שכן הכל נהיה מדוייק מדי, ןהאיכות הטבעית של החשמל דעכה. היה צריך להחזיר מידה מה"רצון" שלו, ואפשר לאמר שבשלב זה התחלתי לחפוף על אמנות, ולא רק מלאכה.
אחרי פטירת אמי, ובניית מצבה עבורה בשיטה שלי, למדתי להשתמש בצבע, כמו שהיא תמיד רצתה, ולעשות החלטות ולהמשיך, במקום לחפש שלמות ולהיתקע. אני מאמין שמשם למדתי להשאיר מקום לצופים באינטראקציה עם העבודות.
אני משתדל היום לצייר דברים שמתאימים לטבע הפרקטלי של המדיה כדי לחשמל עבודות בשליטה רכה, חלקית ומאפשרת. כמו אילוף כלבים או חינוך ילדים. לשמחתי, בתופעות בפיזיקה וכימיה, דרך ביולוגיה וגאולוגיה עד קוסמולוגיה וכל שאר הלוגיות שבדרך, בסוף תמיד מוצאים את אותם הפרקטלים, וההשראה – אינסופית.
בימים אלו, כשהשיטה בשלה, אני משתתף ב3 תערוכות בישראל ובמילאנו, ואסיר תודה לwe-art על האמון במדיה חדשה שעוד אין לה נישה מוכרת לסמוך עליה, ועל ההדמנות ללמוד ולהתערבב באחרים, שעכשיו כשאני כותב את המילים הללו אני מגלה שזה השלב ההתפתחותי בו אני נמצא כרגע.
בתערוכת :"שורשים אתיופיים – ביתא ישראל" הציג נדב את עבודתו :"דאלול" , תצורות ליכטנברג נשלטות , 186/80
במדבר דאנאקיל, מזרח אתיופיה, במקום השני הנמוך בעולם, במדבר החם ביותר בממוצע, במקום המיושב החם בעולם, שוכן הר הגעש דאלול. בכור הכבשן שלו הוא רוקח מרבצי מינרלים לבריכות חומצה מליחות מרהיבות בססגוניותן, בעוד המדבר מאדה אותן לתבניות פרקטליות מהפנטות בזרות מוכרת ובצבעי הדגל. בריכות אלו הם המקום היחידי על פני כדור הארץ בהם לא נמצאה אף צורת חיים, אך בתגרה חסרת הרחמים בין כוחות הטבע, יופי מרהיב משגשג לו, עידנים מלפני שהגיע שבט עפר, עם שינייהם המשוייפות ככריש, לשרוד בו ולהעריך אותו, בסביבה קשוחה ויפהפיה, כמוהם.
הביקור שלי שם ב2017 מהדהד בי עד היום. לא רק דאלול עצמו, אלא כל המדינה הייחודית המורכבת הזו, המלאה בניגודים, השזורה פלאי טבע, ארכיטקטורות נשגבות של ממלכות עתיקות פרוסות כמו מוזיאון, ומגוון דחוס של תרבויות ומנהגים שכולם חידה אפריקאית של קושי ורוך. מגלה היא את צפונותיה טיפין טיפין, וידידותית היא למשתמש כמו חיבוק מקקטוס. עבור הפאראנג'י, היא כולה זרה וכולה מוכרת, כמו דאלול.
כמפתח שיטה חדשה, לא תמיד יש בידי בהווה נתון את הידע ליצור רעיונות שעלו בי. מבלי להיכנס לפרטים טכניים, כל פרוייקט במסע פיתוח השיטה מאז ועד היום התרחש לצד המחשבה "איך זה יעזור לי לצייר את דאלול". אין סוף סופי למסע, אבל אולי הפרוייקט הזה הוא סוף של מסלול בו.
בתערוכת :"כוריאוגרפיה של צבע" נדב מציג 2 עבודות.
"More" – בגודל 90/198
"מדורת השבט" בגודל 80/120.
שתיהן בטכניקת תצורות ליכטנברג וצבעי טקסטיל על עץ ממוחזר.
